מזכה את הנאשם מחמת הספק.
רקע עובדתי
הנאשם הועמד לדין בגין עבירה של אחזקת סכין למטרה לא כשרה, בניגוד לסעיף 186 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
עובדות כתב האישום, כי בתאריך 24.07.2008, שעה 19:40, בדימונה, החזיק הנאשם בסכין למטרה לא כשרה.
הנאשם בבית הסמוך לרחבה בה נתפס.
בתאריך ג' אדר א' תשע"א - 07.02.2011, מסר הנאשם תגובתו לכתב האישום, בפני חברי כב' השופט א. זבולון. הנאשם הודה באחזקת הסכין, אך כפר ביסוד הנפשי - היינו כי החזיקה למטרה לא כשרה.
התיק נקבע להוכחות. מועד ההוכחות נדחה מפעם לפעם, לאחר מכן הועבר התיק לטיפולו של מותב זה. במועד הקבוע להוכחות, יא' אדר תשע"ב - 05.03.2012, הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון, הנאשם הודה, הורשע, הצדדים טענו לעונש, עתרו יחדיו להשית עליו עונש מאסר מותנה וכן קנס בן 300 ש"ח בשלושה תשלומים. בית המשפט ציין בפני הצדדים, לאחר ששמע את הטיעונים, כי על פני הדברים, העונש שהוצע אינו מידתי ביחס לעבירה, שהיא חמורה. הדיון נדחה ע"מ שהצדדים ינהלו הידברות נוספת.
במועד הבא, טו' איר תשע"ב - 07.05.2012, בקשו הצדדים לקבוע התיק להוכחות.
לאחר מכן, בדיון דהיום, בוטלה הכרעת הדין ונשמעו ההוכחות.
יצוין עוד, כי במסגרת ההסדר, שמע בית המשפט טעונים לעונש, וכן הוגש עברו הפלילי של הנאשם כראיה לענין העונש, כאשר ההגנה בקשה להוציא מסמכים אלה מהתיק, מחוסר אפשרות טכנית לעשות כן נקבע, כי בית המשפט לא יתן משקל כלשהו לראיות שהוצגו לענין העונש או לטיעונים שנשמעו.
סיכום התמונה הראיתית
מטעם התביעה העידו שני הבלשים שביצעו החיפוש ותפסו הסכין אצל הנאשם. כן הוגשה הסכין (ת/2), והוגשו אמרת הנאשם בחקירה ודוח המעצר (ת/4 ו-ת/3). מטעם ההגנה העידו הנאשם ואחיו.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן:
שני הבלשים היו במשימה שגרתית בלא שקיבלו מידע כלשהו בנוגע לנאשם. הבלשים הבחינו בנאשם בשעת בין ערביים ברחבה שליד ביתו. הבלשים נגשו לנאשם, שהיה מוכר להם במסגרת עבודתם במשטרה, בקשו לערוך עליו חיפוש, לא היתה התנגדות מצד הנאשם, בחיפוש נמצא סכין. הסכין תואמת דרישות החוק כסכין האסורה להחזקה למטרה לא כשרה. הנאשם טען כבר במקום, כי הסכין נועדה לקיצור צינור מים ברכבו (ראה דוח המעצר ת/4). הרכב אכן עמד בסמוך. הבלש רס"מ משה שריקר ניגש עם הנאשם אל רכבו, פתח מכסה המנוע, אך לא הבחין בדבר מה הטעון תיקון. הנאשם נעצר, ובאמרתו מסר שוב, כי הסכין נדרשה לקיצור צינור מים ברכב, והוסיף כי קיבל הסכין מאחיו הקטן לצורך תיקון הרכב.
העובדות הבאות שנויות במחלוקת: (א) לטענת הבלשים, הנאשם הפגין התנהגות מחשידה בטרם נגשו אליו לצורך החיפוש. בלש אחד (ע.ת. 1 רס"מ משה שריקר) מסר כי הנאשם הסתכל לצדדים כשראה את המשטרה. הבלש השני (ע.ת. 2 רס"ר אביב סמדג'ה) מסר כי ראה את הנאשם מתעסק עם משהו ברצפה. הנאשם הכחיש עובדות אלה; (ב) הנאשם טען, כי אחיו היה במקום, כי מסר כבר בזמן המעצר, כי אחיו נתן לו את הסכין, אלא שאחיו לא נחקר; (ג) הנאשם מסר, כי ביצע תיקון במיכל המים של המקרן (רדיאטור) ברכב, ונדרש לקצר צינור המים כדי להשלים התיקון. הבלש רס"מ משה שריקר ציין, כי לא הבחין בכל תקלה ברכב או דבר מה הטעון תיקון.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועינתי במכלול הראיות, הגעתי למסקנה, כי החיפוש שבוצע על גופו של הנאשם, אינו עומד בתנאי הפסיקה, כפי שנקבעו ברע"פ 10141/09
בן חיים נ' מדינת ישראל (להלן:
"הלכת בן חיים")
. לא שוכנעתי מדברי הבלשים, כי הנאשם התנהג באופן מחשיד. הנאשם שהה תחת ביתו, בשעת בין הערביים (המדובר היה בחודש יולי בקיץ). מלבד העובדה, כי הנאשם מוכר לבלשים במסגרת עבודתם, לא הצביעו על התנהגות מחשידה כלשהי, ולא זו אלא, שכאמור לעיל, כל אחד מהבלשים מסר כי התנהגות אחרת של הנאשם עוררה את חשדו - האחד, כי הנאשם התעסק בדבר מה על הרצפה, השני - כי הסתכל לצדדים. ודוק: עברו הפלילי של נאשם, אינו יכול לבסס חשד סביר לצורך ביצוע חיפוש, לבדו, למעט אם המדובר בחיפוש מתוך הסכמה מלאה ומדעת. ראה הלכת בן חיים - ציטוט:
...קיומו של עבר פלילי בלבד המנותק מנסיבות חיצוניות קונקרטיות אינו מגבש, כשלעצמו, חשד סביר המסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם או בכליו בלי צו שיפוטי.
ואשר לשאלת ההסכמה מדעת - עלה מדברי הבלשים, כי בעצם המדובר היה באי-התנגדות מצד הנאשם לחיפוש, ותו לאו. איש מהם לא יכול היה לפרט מה בדיוק נאמר לנאשם ומה מסר בתגובה, המלמד כי מסר הסכמה מדעת. אי-התנגדות לחיפוש אף היא איננה עומדת במבחני הפסיקה, כפי שנקבע בהלכת בן חיים, ובהעדר פעולה קונקרטית המקימה חשד סביר כלפי הנאשם, יש להסביר לו במפורש זכותו שלא להסכים לחיפוש.